"נגר בעיר העתיקה" והוא – "שמואל לייזר" השיר המזכיר את שמואל לייזר
אחד השירים הידועים ביותר, בסוף שנות ה – 60, בארץ, היה שירו של המשורר דן אלמגור, בלחנו של נועם שריף, שהושר בפי מוטי פליישר, "ירושלים של אז...". רבים אהבו לפזם להנאתם את המילים "זאת ירושלים של רב שולם תהילים-זאגער" ושל למד-ווניק כמו רב זונדל הצדיק..." הגם שלא ידעו בדיוק מיהם ר' שלום אומר כתהילים או רב זונדל, או שאר הדמויות הציוריות מימים עברו שהוזכרו בשיר רק בכינוייהם.
באותה התלהבות, היו שרים על "נגר בעיר העתיקה הוא שמואל-לייזר", גם כאן בלי להכיר את אותו "שמואל-לייזר הנגר". מי היה אותו שמואל-לייזר? מה המיוחד באיש זה שהמשורר מצא לנכון להכלילו בשירו הקטן. ובעיקר, לענינינו – היכן היה מתגורר אותו נגר? ומה קרה לו..
שמואל אליעזר זילברמן אכן היה, כדברי השיר, נגר בעיר העתיקה שהתגורר כמסתבר, לא ברובע היהודי המוכר, אלא באיזור ה"רובע המוסלמי" המרוחק, ברחוב (יותר נכון: סימטה) בעל שם מכובד: - רחוב "מעלות המדרשה". מדובר ברחוב שיש בו מבנים מהתקופה ה"ממלוכית". ה"מדרשה" שהרחוב נקרא על שמה היא "מדרסה", ללימוד ההלכה המוסלמית, שהיתה קיימת באיזור זה, עוד במאה ה – 14. הרחוב מסתעף מתוך אזור העמק (הוא רחוב הגיא) ועולה מערבה, מדרגות מדרגות, עד הגיעו לשוק הנקרא בערבית – "חאן אל זית" – דהיינו רחוב בית-הבד". הרחוב הניצב לרחוב "המדרסה" – בכוון מזרח, והמגיע עד "הר הבית", נקרא רחוב "שער המשגיח", רחוב אלאדין בימינו. פאר העבר עדיין ניכר על הבתים העתיקים האלה, שכאמור כמה מהם הם מהתקופה ה"ממלוכית" (המאה – 14). הבתים שמשני צידי הרחוב המקומר, בחלקו מקושרים זה בזה, מעל גבי קימורו של הרחוב, ולמעשה מתחברים לציבור אחד של בתים. כי הרי זו דרכה של ירושלים העתיקה.
מצד ימין של הרחוב, בסימטה הפונה צפונה לכוון ה"ויה דלרוזה", (הסימטה המקודשת לנוצרים), נמצאת סימטת רחוב הדגל. ברחוב זה שכנה כבוד בעבר משך עשרות שנים מערכת של העיתון הירושלמי המפורסם – "החבצלת" ובית הדפוס שלו. כאן התקיים מרכז תרבותי חשוב. בחצר ה"חבצלת" היה מקום מגוריו של עורך העיתון – ר' ישראל דב פרומקין ומשפחתו. פרומקין ייסד בחצרו גם בית כנסת שהתפללו בו כ"מנהג חסידי חב"ד".
השופט גד פרומקין – בנו של העורך - - הטיב לתאר בספרו – "דרך שופט בירושלים" את כל הסביבה – על סימטאותיה ואישיה – בה חי מנעוריו. ספר זה של השופט משמש לנו - מקור נכבד על מיודענו – "שמואל לייזר הנגר".
פרומקין מספר על בית הממשל התורכי והפחה - בעיר העתיקה – הנקראים: – "הסראיה", שהכניסה אליהם היתה מאותו רחוב - - "מעלות המדרשה". משרדי הפחה המהודרים והאורווה של סוסי הפרשים שלהם – היו משמשים מעבר מתמיד לעוברים ושבים במקום זה – ובכלל אלה – "ילדי הדרדקי" - ההולכים אל ה"חדר" שברובע היהודי וחוזרים ממנו. שער האורווה היה באחד מרחובות ה"וואד" – (הגיא) – מול חצרו של שמואל-לייזר הנגר.
בית כנסת לבעלי מלאכה
בפינת רחוב "הדגל" (כיום - רחוב אלבורק) - הוא הרחוב שם שכנה מערכת העיתון "החבצלת" שהיא על יד ה"סאריה", עמד ביתו של שמואל לייזר. מדובר היה בבית דו-קומתי, אשר על משקוף דלת קומתו הראשונה נשאר עד היום השקע של ה"מזוזה" - מימים עברו. הבית נושא כיום את המספר 27. לא סתם בית היה כאן. ר' שמואל לייזר ייסד בביתו בית כנסת, ולא סם בית כנסת, אלא בית כנסת ל"בעלי מלאכה" שהתגוררו בסביבה.
איש ירושלים ישעיהו רפאלוביץ, באוטוביוגרפיה שלו "ציונים", בפרק על "בעלי מלאכה בירושלים" – מונה טיפוסים מענינים מהעיר העתיקה שנשארו בזיכרונו, כמו ר' ניסן הסנדלר, או ר' שלום שניידר, שהיה רגיל לאסוף בשבתות אחרי הצהרים בביתו, ולספק להם מגדנות עבור פרקי תהילים שהיו אומרים אתו. וממשיך רפאלוביץ ומספר כי השלישי שבחבורה היה "...שמואל אליעזר הנגר. הוא היה נגר טוב ועסק בעשיית דלתות וחלונות לבתים שנבנו בשכונות מחוץ לחומות העיר וגם ידע לעשות רהיטים...".
תחביבו המעניין של ר' שמואל-לייזר
גד פרומקין בספרו הנ"ל מדבר ארוכות בשמואל לייזר, על בית הכנסת שלו ועל דמותו של איש זה, אך גם על תחביב בלתי רגיל שלו - קיום מצוות פדיון פטר חמור. וכך הוא מספר: "בתוך החזקה" של ר' שמואל-לייזר, אשר הנגרייה שלו היתה במרתף אפל שבמעלה הרחוב ייחד בחצרו חדר אחד לבית תפילה והיה זה, אם אין זכרוני מטעני, בית התפילה האחד ל"מתנגדים" שבאותה סביבה. ר' שמואל-לייזר היה יהודי רחב-גרם בעל מלאכה עליז ושמח בחלקו, קצת בעל גאוה, חומד לצון ואוהב להתהדר במצוות שאינן מן השכיחות. נוסף למצוות החזקת בית כנסת, חביבה היתה עליו מצוות "פדיון פטר חמור" שלא כל אדם זוכה בה. זמן לזמן היה קונה אתון מבכירה ללדת, וכנולד חמור בכור, פטר רחמה, היה מסדר חגיגית את הפדיון, מקשט את העייר הרך בתכשיטי אשתו ובנות ביתו. מזמין רבנים ויראים, ואת הכהן לפדות ממנו את "פטר החמור". לאחר קיום מצוה זו היה מוכר את האתון על העייר שלה.
הסוף הטרגי
סופו של ר' שמואל-לייזר היה טרגי. בחג הפסח של שנת תר"פ 1920, שעה שהאנגלים שלטו כבר בארץ, פרצו פרעות מצד הערבים בירושלים. ביחוד פגעו הפרעות בירושלים העתיקה.
שמואל אליעזר נתבקש לעזוב את ביתו לחוג את ליל הסדר מחוץ לביתו, ולעבור או לבני משפחה ברובע היהודי או מחוץ לחומות. אך הוא סרב ואמר שהוא חגג בביתו את ליל הסדר במשך למעלה משלושים שנה ולא יקרה לו כלום. הוא גם סמך על שכניו-ידידיו, בני משפחת חוסייני שהבטיחו לו כי אין לו ממה לדאוג.
ביום ראשון בשבוע – ט"ז בניסן תר"פ (4.4.1920) הגיעה לירושלים לפני בית העיריה, שבקרבת שער יפו. תהלוכת החוגגים הערבים מחברון והסביבה. ראש העיריה הערבי, סיים את נאומו בהשביעו את המפגינים לשפוך את דמם על מולדתם פלשתינה., והשיך החברוני שעמד בראש התהלוכה סיים את נאומו בקריאה, "אטבחו אל יהוד" – שחטו את היהודים. וקריאתו הייתה מעין אות לפעולה ומיד החלו ההתפרעויות. ההמון הפרוע התפרץ לסמטאות העיר העתיקה והחל לפגוע ביהודים. להרוס ולשדוד את רכושם. אחר כך התברר כי לפורעים מחברון ומשכם הצטרפו שכניהם הערבים של התושבים היהודים. זעקות..."הורגים יהודים" הקיפו את סמטאות העיר העתיקה.
השכנים הערבים של שמואל לייזר לא הגנו עליו למרות שכנות טובה וידידות של למעלה משלושים שנה.
שמואל אליעזר, אותו בעל מלאכה יקר ומיוחד, מצא את מותו מידי הפורעים הערבים באותם ימים טרגיים. הוא הובא לקבורה בבית העלמין היהודי שעל הר הזיתים. הוא השאיר אחריו משפחה ענפה.
