דף הבית >> חצר ר' יעקב מרדכי הירשנזון בירושלים ש"בין החומות"
חצר ר' יעקב מרדכי הירשנזון בירושלים ש"בין החומות"
א. הקדמה
לא רבים הם, המטיילים בסימטאותיו של הרובע המוסלמי בעיר העתיקה של ירושלים, אך גם מי שהזדמן לו לסימטאות אלו והגיע, בין השאר, לרחוב "מעלה חלדיה", המוליך משוק הכותנה ("החנויות") במזרח, אל השווקים העתיקים במערב, ספק אם הבחין בגרם מדרגות צר ועקלקל הנמצא בסוף הרחוב, מצדו המערבי.
למרבית האירוניה, דווקא מדרגות צרות אלו, הובילו לאחת החצרות החשובות והמענינות בירושלים של המאה ה – יט'. חצר שהייתה לנושאת דגל ההשכלה והציונות הדתית בירושלים של הישוב הישן.
הרוח החיה בחצר, זאת ואחד ממייסדיה, היה ר' יעקב מרדכי הירשנזון, אשר בחר את המקום למגורי משפחתו בהגיעו לירושלים, ולאחר מכן, הקים במקום "ישיבה".
על ר' יעקב מרדכי וחצרו, נכתבו מספר מאמרים במקומות שונים. אך הדברים הם בבחינת זעיר פה זעיר שם. בחיבורנו זה ננסה לסכם ולסדר את החומר הביוגרפי על חייו, אך בעיקר על חצרו ומפעליו של ר' יעקב מרדכי. לשם כך נעזר הן במאמרים הנ"ל, הן בעיתוני התקופה ההיא, והן במסמכים וכתבי יד שטרם ראו אור. כמו כן ננסה לשפוך אור על שתי נקודות נוספות, ראשית, על תחילתה של ההשכלה והציונות בירושלים של אז, ושנית על המרקם החברתי העדין והשביר של החברה היהודית במאה ה - יט'.
ב. קורות הרב י.מ. הירשנזון בטרם הגיעו לירושלים
ר' יעקב מרדכי נולד בפינסק שבפולין, ביום הכיפורים של שנת תקע"ו (1816) לאביו צבי הירש, חוטר מגזע חסידים שהפכו "מתנגדים". עוד בילדותו ניכר כי לגדולות נוצר. בנערותו למד תורה בישיבות הגדולות בארצו. מאוחר יותר נשא לאישה את שרה ביילה בת ר' יהודה ליב, ושעליה עוד יסופר להלן בהרחבה.
לאחר נישואיו כיהן ר' יעקב מרדכי כרב, והתפרסם כגדול בתורה. בשנת תר"ח (1848) זמן קצר לאחר הולדת בנו הבכור יצחק, החליט ר' יעקב מרדכי לעלות ארצה, והוא התישב בצפת. שם הקים שתי חברות ללימוד תורה, האחת בשם "סוכת שלום", והשניה בשם "מאור יעקב", שייצגו בעצם ישיבה אחת. הוא גם מצא רמז בזכות ישיבתו בצפת בפסוק "ויעקב תקע את אהלו", שהגימטריה של "תקע" שוה לגימטריה של צפת. בצפת גם נולד בנו השני של ר' יעקב מרדכי – חיים – מי שעתיד להיות אחד מגדולי ההוגים של הציונות הדתית.
כמרבית האנשים בארץ באותה תקופה, גם ר' יעקב היה מחוסר אמצעים, ולכן יצא לחו"ל במטרה לגייס כספים עבור ישיבתו. בחו"ל נפגש ר' יעקב מרדכי עם הרב אליהו גוטמאכר שהיה נקרא – הרב מגריידיץ - אחד מרבניה החשובים של הציונות הדתית דאז - שכבר מזמן חשב על יסוד מפעל תורני בא"י, ומשום כך שמח שמחה גדולה על הצעתו של ר' יעקב מרדכי לייסד ישיבה בא"י.
הרב גוטמאכר מסר להירשנזון "אגרת קודש" הקוראת להגברת לימוד התורה באמצעות ייסוד בתי מדרש והחזקת תלמידי חכמים. הוא חתר להקמתו של בית מדרש מרכזי בירושלים, שיהיה הסמכות התורנית המרכזית להסמכת רבנים ליהודי העולם כולו. הירשנזון יצא למסע לגרמניה כדי לאסוף כספים למען הקמת בית מדרש גבוה לתורה בא"י. במסעו זה התקבל הירשנזון לראיון אצל הקנצלר ביסמארק בגרמניה, ובעקבותיו קיבלה המשפחה נתינות גרמנית.
הרב גוטמאכר התנה את עזרתו בכך שהישיבה תתייסד בירושלים. ואכן בשנת תרכ"ה (1865) עבר ר' יעקב מרדכי עם משפחתו וישיבתו לירושלים, והתיישב דוקא באיזור הרובע המוסלמי של העיר העתיקה, שבשנים אלו עוד היה שומם כמעט מיהודים.
ג. ר' יעקב מרדכי הירשנזון בירושלים
תחילת ישיבתו של ר' יעקב מרדכי בירושלים הייתה בבית צר וחשוך ברחוב מעלה חלדיה על יד בניין "עדת המערבים". אך ישיבתו שם לא ארכה ימים רבים וכבר בשנת תרכ"ט (1869) עבר ר' יעקב מרדכי למשכנו החדש שרכש.
חצרו וביתו החדש שרכש ר' יעקב מרדכי היו, כאמור, במעלה רחוב חלדיה - שנקרא אז רחוב חברון – ממערב לחצר כולל רייסין. מן הצד השני ממערב, גבלה החצר בשלושת השווקים העתיקים: "שוק הצורפים", "שוק הבשמים" ו"שוק הקצבים". החצר כללה מספר בתים, ששימשו למגורי משפחתו של ר' יעקב מרדכי, ולישיבה שהקים (וגם מספר בתים להשכרה), וכן גם הגג של שוק הצורפים הסמוך.
זו היתה לפי התיאור במקורות:
"נחלה מפוארת, בתוכה ארבע דיורים (דירות), וליוואן (הול) ובור מים, וגינה גדולה,
לערך חמישה ועשרים מאות אמה מרובעות (קודראט), ויסודות גדולות תחת הקרקע,
אשר בקל ובזול יעלו לפנותם ולהעמיד עליהם בנינים, והנחלה הזאת עומדת במקום
טוב מאד, באמצע העיר, במקום השווקים והרחובות והחנויות, ובתוך עיקר שכונת
ישראל...."
ד. מרכז תורה בירושלים
עלייתו של ר' יעקב מרדכי הירשנזון - בשלהי שנות הששים של המאה ה – יט' - והתישבותו ברחוב חברון בעיר העתיקה, עשו את הרחוב הזה למרכז של תורה. הרב הירשנזון נודע כבקיא בתלמודים ובספרי שו"ת והתעמק גם בנבכי השפה העברית ובקבלה. בספריו, שלא כולם נדפסו, באו לידי בטוי מחויבותו העמוקה לרעיון יישוב ארץ ישראל, בהשראת של הרבנים אליהו גוטמאכר וצבי קלישר – עמם היה קשור במשך שנים.
אשתו של ר' יעקב מרדכי - שרה ביילה - שהייתה אשה חרוצה ומסורה, הפכה במהרה את החצר
ממקום דל וחרב, לאחד המקומות היפים של ירושלים. היא נטעה במקום עצים שונים וגם הקימה על גג השוק – מאחורי חצר גליציה - את אחד מגני המשחקים הראשונים בירושלים, שם שיחקו רבים מילדי העיר העתיקה. מסופר גם – כי שרה ביילה הייתה הדמות הדומיננטית במשפחה, בעלת יזמה ועסקנית שפעילותה הייתה יוצאת דופן בנוף החברתי והתרבותי של ירושלים בזמנה.
אך עם כל זה, ניראה כי תנאי החיים במקום לא היו קלים, ודבר זה נוכל ללמוד מן הסיפור הבא אותו כותב בהומור ישעיהו רפאלוביץ בספרו על חייו בארץ.
"אחרי תשעה באב יצאו הורי יחד עם מר ורשבסקי לחפש בשבילנו דירה מתאימה וכזאת
נמצאה בחצרו של הרב ר' יעקב מרדכי הירשנזון. לצערנו ולצער בעל הבית לא הארכנו
לשבת בדירה זו, כי באותו הלילה ששכבנו לאחר סידור הרהיטים ועמל היום לנוח, גורשנו
מיד בחרפה ע"י "דיירי הקירות" הם התנפלו עלינו בשצף קצף ועקצו אותנו עד שפך דם.
אנחנו שמעולם לא ראינו פשפש, פלצות אחזתנו, ברחנו מהחדר ובלינו את הלילה תחת כיפת
השמים. בבוקר השכם הודיע אבי לר' יעקב מרדכי שאי אפשר לנו להשאר בבית".
ה. הישיבה של ר' י.מ. הירשנזון
תלמידי הישיבה - שייסד ר' יעקב מרדכי – היו בני גילים שונים ונהנו כולם מתמיכה כספית קבועה שחלקה הגיעה מהשכרת הבתים בחצר וחלקה הגדול מתורמים בחו"ל.
י.מ. הירשנזון עודד את תלמידיו להצטיין בלימודים ולהגיע להישגים רוחניים הייתה חריגה בארץ-ישראל וביחוד בירושלים. בניגוד לגישה השמרנית של בתי המדרש הקיימים בירושלים, היתה גישתו החינוכית של הירשנזון גישה סלקטיבית בעלת אורינטציה הישגית, והיוותה מהפכה של ממש במושגי עולם התורה הירושלמי. דעתו היתה כי יש לפתח בבית מדרשו, גישה בעלת פתיחות מדעית אשר יטפח תלמידי חכמים מובהקים, ודבר זה עשוי להיות לברכה לא רק לעם ישראל, אלא אף לדימוי של עם ישראל באומות העולם.
כפי שכבר אמרנו, לקח על עצמו הרב גוטמאכר את החזקת הישיבה מהבחינה הכספית, ולשם כך פרס רשת של שליחים וגבאים בכל רחבי אירופה, וכמו כן כתב ופרסם רשימה של תקנות, הנוגעות לסדרי הלימוד בישיבה ולאופן הנצחת התורמים.
בשנת תר"ל (1870) החליטו מנהלי המוסד בירושלים לקרוא את המוסד בירושלים "שנות אליהו" לכבודו של הרב גוטמאכר. , ומאז ידוע המוסד על פי שלשה שמות. – "סוכת שלום", "מאור יעקב"
ו-"שנות אליהו". באותה שנה הורחבו גם זכויותיו של הרב הירשנזון.
ו. יחסיו של ר' יעקב מרדכי עם אנשי ירושלים
ממש כמו שמופיע במדרש רבא (פרשה פ"ד, ב) - "ביקש יעקב לישב בשלוה".. גם ר' יעקב מרדכי ביקש בסה"כ לישב בשלוה בבואו לירושלים, אולם רצה הגורל, והוא מצא עצמו מעורב במחלוקות רבות שלא נתנו לו מנוח. מחלוקת אחת שנמשכה גם שנים רבות לאחר מות ר' יעקב מרדכי, היתה קשורה בזכויות על חלקים מהחצר.
הכניסה היחידה לחצר הירשנזון, היתה דרך גרם המדרגות הצר והמשובש, בו עלו מרחוב "מעלה חלדיה" שממזרח לחצר. מכאן באים תחילה לחצר הירשנזון - שהיא החצר המזרחית, ורק דרך חצר זו אפשר היה לעבור לחצר השניה - המערבית – היא חצר "כולל גליציה". חצר גליציה – כפי שציינו - גובלת עם שלשת השווקים העתיקים של ירושלים – "שוק הצורפים" "שוק הקצבים" ו"שוק הבשמים". בתקופה ההיא לא היה שום כניסה אחרת לחצר "גליציה".
ז. הסכסוך על המעבר בחצר לאנשי כולל גליציה
ר' י. מ. הירשנזון כתב במפורט על עניין הסכסוך בדבר המעבר מחצרו לחצר המערבית של גליציה, בעיתונו של בן -יהודה – "הצבי" משנת תרמ"ז (1887).
מהדברים במאמר וגם מהחלטת ביה"ד המופיעה שם, רכש תחילה את חצר "כולל גליציה" - הרב מרדכי גימפל יפה. הרב יפה עלה לארץ מהעיר ראז'ינאי שברוסיה, והיה אחד מהמעוררים הראשונים לישוב ארץ-ישראל.
כדי לפתור את בעיית המעבר מהחצרות גם לצד המערבי, הגיע הירשנזון למסקנה שיש לרכוש באיזור השווקים חנות שזומנה אז, ושהיתה שייכת לשלטונות התורכיים, ובחנות זו יפתח פתח חדש דרכו אפשר יהיה להגיע החוצה, אף לרובע היהודי.
ואכן הרב הירשנזון הגיע להסכם עם הרב ר' גימפל יפה, שהם ירכשו במשותף את החנות, והרב יפה אף מסר בידי הרב הירשנזון סכום כסף ע"ח הרכישה. בינתיים הסכימו השניים שאנשי ביתו של הרב יפה יוכלו לעבור לחצרם דרך המדרגות השייכות לר' יעקב מרדכי.
הרב יפה נפטר בטרם הספיקו הוא ור' יעקב מרדכי לקנות את החנות הנ"ל. גם יורשי הרב יפה הסכימו להסדר זה. אך לאחר מכן מכרו היורשים את החצר לעולים מגליציה, ה"ה ר' משה שמואל ואשתו צפורה מבלזוב, והם הקדישוה, לכולל חסידי הקיר"ה - שהוא "כולל גליציה". כשהגיע הדבר לידי ביצוע, לא הסכימו הקונים החדשים לשלם את חלקם.
ר' יעקב מרדכי, שהרגיש כמובן מרומה, דרש בתגובה מבני "כולל גליציה" שיחדלו מלהשתמש בחצרו כמעבר לחצרם. ר' יעקב מרדכי ואנשי הכולל ניגשו לדין, והדיינים פסקו לטובת ר' יעקב מרדכי, ואמרו שאין לאנשי הכולל זכות מעבר בחצרו.
וכאן אציין, כי ר' י.מ. הירשנזון, במאמרו ב"הצבי" מביא את הפסק דין של הרבנים. אך בידינו צילום מקורי של פסק-הדין הכתוב בכתב יד. ההחלטה היא מתאריך כה בסיון תרמ"ו (1885).
אציין כאן, כי הירשנזון במאמרו ב"הצבי", מפרט דברים על הפרוזדור והמדרגות הצרות, שהיו המעבר היחידי לשתי החצרות. ובעניין זה הוא כותב:
"בהיות שהחצר הנז' גבוה מאד מרשות הרבים שבמזרחו, עד שהיה יותר מארבעים
מדרגות לעלות עליו... ואח"כ כשעלו על החצר הנה הוא מסובב בכל צד בחצרים
של ישמעאלים, רק פתח קטן כאמה היה לו מצד מזרחו... והמדרגות שבין הגדרים
היו רעים מאד...."
לכאורה ניתן היה לחשוב שבכך תם הענין, אך למעשה לא קיבלו אנשי ה"כולל" את הפסיקה, או שניסו לפרשה פירושים שונים ומגוונים, והריב בין משפחת הירשנזון לכולל, נמשך שנים רבות.
ובשלב זה אני מביא שוב מקור היסטורי חשוב בנושאים שאנו עוסקים בהם. והפעם מדובר על כתבים שהודפסו לא בחו"ל אלא בדפוס שייסדו משפחת הירשנזון בירושלים – שעל כך עוד יפורט להלן.
ח. ההשכלה ותחיית הלשון העברית
ר' יעקב מרדכי היה מעורב גם במחלוקת גדולה ומפורסמת שהיתה בימים ההם בין גדולי הרבנים בירושלים, מחלוקת שהעמיקה מאוד את הקרע בין החסידים לליטאים בירושלים.
מקוצר היריעה לא נביא כאן את סיפור המחלוקת, אך מחלוקת זו הוסיפה לר' יעקב מרדכי שונאים נוספים, מקרב אנשי העיר העתיקה.
סיבה אחרת ליחסיו הגרועים של ר' יעקב מרדכי עם אנשי הישוב הישן, הייתה תמיכתו בהשכלה ובתחיית הלשון העברית. מפעלים חשובים ביותר בתולדות ההשכלה, נוסדו בחצר הירשנזון, ופה גם המקום להעיר, כפי שכותבת החוקרת- שושנה הלוי בספרה: "פרשיות בראשית תולדות הישוב הישן" (18). ר' יעקב
מרדכי ובנו יצחק היו מהראשונים שהעלו את הרעיון לייסוד אוניברסיטה עברית בא"י.
בעיתון ה"חבצלת" מתאריך ג' חשון תרל"ד (1874), מוזכר ר' יעקב מרדכי כאחד משלושה דיינים, שנבחרו ע"י בעלי דין, לדון את דינם, ומכך ניתן ללמוד, שעל אף כל המחלוקות, העריכו את ר' יעקב מרדכי ואת גדולתו בתורה.
בתאריך כ"ד תשרי תרל"ה (1875), נפטר רבי אליהו גוטמאכר, שכאמור היה פטרון הישיבה, ומאז הוחזקה הישיבה, שנקראה מאז - "שנות אליהו" – על ידי ר' יעקב מרדכי ועמדו לימינו שני בניו החרוצים ורבי המרץ רבי יצחק ורבי חיים.
בהתקבל הידיעה על פטירתו של הרב גוטמאכר, ערכה הישיבה אסיפת- אזכרה רבתי בישיבה. אחד האברכים, מלומדי ישיבת "שנות אליהו" – ר' ישראל שמעון שיין – שהיה מ – 10 הראשונים שהתישבו בשכ' "מאה שערים" - הדפיס את הספדו בקונטרס מיוחד בשם "עלית אליהו" – ירושלים תרל"ה (1875).
ט. הקמת בית הדפוס וייסוד "הצבי" ע"י משפחת הירשנזון
בשנות השבעים של המאה ה – 19, פעלו בירושלים שני בתי דפוס בלבד. בית הדפוס של ר' ישראל בק (20), ובנו ניסן, ובית הדפוס של י.ד. פרומקין ששימש להוצאת העיתון – ה"חבצלת". מחסור זה בבתי דפוס גרם לרבים מרבני וסופרי ירושלים של אז, לשלוח את ספריהם להדפסה בחו"ל, בהוצאה כפולה ומכופלת..
ר' יעקב מרדכי שחשק כבר זמן רב בבית דפוס משלו, שם יוכל להדפיס בנחת את חיבוריו השונים בהלכה, וכן עיתון יומי, נוסף על העיתונים "החבצלת" ו"הלבנון" שהיו היחידים עד אז, נטל את היוזמה לידיו ושלח מכתב לבנו יצחק, אשר שהה אז באירופה לצורך מחקריו האקדמיים.
במכתב מבקש ר' יעקב מרדכי מבנו שישתדל בברלין בעבור השגת רשיון לבית דפוס, מהממשלה הטורקית(22). ומענין להביא כאן קטע ממכתב פיקנטי זה - המובא ע"י החוקרת שושנה הלוי בספרה על "ספרי ירושלים הראשונים" - בו הוא משתמש בביטויים משפת אידיש, ומצייר בפנינו את הווי הימים ההם:
"מענין אם צריכין היום פירמאן (רשיון בטורקית) מסטאמבול בענין דפוסים וכתב-עתים
וכדומה ששמעת שהותר הכל בלי פירמאן, שלחתי לשאול את פי החבצלת – ר' ישראל
בער נ"י (עורך ה"חבצלת") והשיב לי כי שקר הדבר, אלא שצריך פירמאן מסטאמבול.
ועצתו של ר' ישראל בער..."אז דוא זאלסט אן געבן (שאתה תפנה) אל המלכה בברלין
והמה ...."וועלן אנגעבן אל הטערקישן מיניסטר אשר בבערלין... והמיניסטר וועט דאס איין
געבן קיין סטאמבול..דורך דעם וועסט דוא משיג זיין (על-ידי כך תשיג) הדבר על הצד
היותר טוב...."
ואכן הודות לקשריו הטובים של הירשנזון הבן - עם הותיקאן, ולהשתדלותו הדיפלומטית של ציר גרמניה בקושטא התקבל הרשיון להקמת בית דפוס בירושלים ולהוצאת עתון ששמו "הצבי" – רמז לשם הירשנזון בתוך פחות משנה.
החוקרת שושנה לוי בספרה הנ"ל, מביאה את נוסח ההודעה על מתן הרשיון:
"בויקודרה, 28 בספטמבר 1877 אל הקונסול הקיסרי, ברון פון מינכהאוזן, ברלין בתשובה על הדו"ח מ 25.7 בדבר בקשת בן- החסות, יצחק הירשנזון לרשיון להקמת בית-דפוס והוצאה לאור של עיתון בירושלים, הריני להודיעך, שהמחלקה לענייני עיתונות בשער העליון אישרה את מתן הרשיון…
פון רויס
השגריר האוסטרי"
בשנת תרמ"ב (1882) רכש ר' יעקב מרדכי את מכונת הדפוס של משפחת בק (23). שושנה הלוי בספרה "ספרי ירושלים הראשונים", מביאה את הפרטים הבאים על בית הדפוס:
"בית הדפוס פעל עד שנת תרנ"ו, ונדפסו בו בייחוד ספרי ההירשנזונים והעיתון "המסדרונה"(24)
בשמונת השנים הראשונות לקיומו, עד שנת תר"ן, נדפסו בו כארבעים ספרים. בשנת תרמ"ז נאלץ
חיים הירשנזון לחבר פירוש על הושענות כדי לספק עבודה לפועלים. כעדות, הדברים שהוא אומר
ב"מבוא והתנצלות המבאר" שבראש הספר (מס' 576): 'את פרושי זה חברתי… בתוך עשרה ימים
אשר היה בית דפוסי ריקם מבלי מלאכה מן החוץ, והפועלים אצים עלי ליתן לחם חוקם דבר יום
ביומו, ובזה אני שנוי משאר מחברים: שארי מחברים החיבור הניאם להדפיסו – ואצלי הדפוס
אלצני לעשות חיבור".
מפעלו העיקרי של בית הדפוס היה הוצאתו לאור של העיתון "הצבי". העיתון שהחל לצאת בחשוון תרמ"ה (1885) בעריכת יצחק גושציני, ועבר יותר מאוחר לידי אליעזר בן יהודה, היה אחד מהעיתונים הראשונים שיצאו לאור בירושלים. תחילתו של העיתון הייתה בפורמט קטן (כ 4 עמודים), אך במהרה גדל העיתון והיה לאחד מהעיתונים החשובים בתקופתו, ואהוד במיוחד על אנשי ההשכלה בירושלים.
הסופר והביבליוגרף א.ר מלאכי, מתאר את השפעת העיתון על הציבור הרחב, וכן את תרומתו בהפיכת החצר למרכז תרבותי שאירח רבים מאנשי ההשכלה של ירושלים:
".."הצבי", שהורתו וגידולו היו ברחוב חברון, נעשה לעיתון עממי, לעיתון הישוב, הייתה לעיתון גם השפעה על "חובבי ציון" ברוסיה. 'הצבי' היה גם שופר לתחיית השפה והדיבור העברי בירושלים ובמושבות ניסו כמה לבנות בתים עבריים… ישיבת ר' יעקב מרדכי הירשנזון שגם בניו הרביצו בה תורה, שני בתי הדפוס שהתקיימו בחצר ושני העיתונים שנדפסו בהם, עשו את חצר הירשנזון למרכז תרבותי. מערכת 'הצבי' נמצאה בחצר אצל בית הדפוס, ושם תוכננו כמה מהמפעלים הלאומיים ותחיית הלשון, כמו: ועד הלשון, חברת 'שפה ברורה" הספרייה שע"ד ליפשיץ היה מנהלה. נהרו אל החצר סופרים ומורים, עסקני תרבות וחינוך, אורחים חובבי ציון מחוץ-לארץ וסתם משכילים, גם נפתלי הרץ אימבר היהיוצא ונכנס בבית הירשנזון, ובשעת השראה, אחרי גמיעת כוס ה'טיפה המרה', חיבר שיר בבית הדפוס ולפעמים גם חרוזי פלסטר..".
דפוס הירשנזון פעל עד שנת תרנ"ז (1897), שנת פטירתו של ר' יצחק הירשנזון. בנו וממשיכו ר' יהודה לייב לא היה מוכשר לעבודה זו ולכן נסגר הדפוס והמכונות נמכרו במקצתן למר שלמה ישראל שיריזלי ורובן לר' אליעזר מנחם גולדברג שהיה בתחילה פועל בדפוס.
י. בניו של ר' יעקב מרדכי
בי"ז בתשרי תרמ"ט נפטר ר' יעקב מרדכי בירושלים, ומאז ירדה קרנה של החצר והמפעלים שהיו בה. בניו של רי"מ אומנם החזיקו את הישיבה בתקופה הראשונה לאחר מותו, אך לכל אחד מהם היו שאיפות התפתחות אישיות ולכן נזנחה הישיבה עד שבטלה לחלוטין.
הבן המבוגר – ר' יצחק נולד להוריו ר' יעקב מרדכי ושרה ביילה בפינסק, שברוסיה הלבנה בשנת תר"ה (1845), וכילד – בן שלש - עלה לארץ עם הוריו בשנת תר"ח (1848). למד בילדותו בחדרים ובישיבה לקטנים בצפת, ואח"כ יצא לפי צו אביו להשתלם בידיעות התורה בישיבות הגדולות ברוסיה ובאמסטרדם. הוסמך לרבנות והגיע לידיעה רבה גם בחכמת הקבלה.
בשנת תרכ"ט נשא לאשה את לאה בת שמעון עלמן. התישב ליד אביו בירושלים ועזר לו בניהול הישיבה "סוכת שלום" ו"מאור יעקב", שייסד אביו בשותפות עם הרב ר' אליהו גוטמאכר ב"ירושלים שבין החומות".
בעזרת נדיבים מוקירי אביו ייסד ביחד עם אחיו הצעיר חיים,בית דפוס בירושלים והוא - כמפורט לעיל – השיג את הרשיון להחזקתו מאת ההשלה הטורקית המרכזית. הוא שהשיג גם את הרשיון להוצאת העיתון "הצבי" בירושלים (שנערך על ידי אליעזר בן יהודה), ואף כתב בו ובעיתונים אחרים, דבר שדרש אומץ לב לרגל הרדיפות מצד הקנאים האשכנזים.
בשנת תרל"ט (1879), בעת שהייתו באירופה, הגה יצחק את הרעיון להקים בירושלים אקדמיה לאומית למדעי היהדות, בדומה לקדמיות הלאומיות באירופה. הוא תכנן שבאקדמיה ילמדו לא רק את מקצועות היהדות אלא גם את לשונות עמי קדם, ושיתקבצו בה תלמידי חכמים מובהקים וחוקרים מכל העולם היהודי. כמו כל מוסד אקדמי אירופי אמורה היתה האקדמיה הלאומית למדעי היהדות להעניק תארים אקדמיים לבוגריה, ןר' יצחק ראה בכך סימן דרך בגאולה הלאומית.
האח הצעיר ר' חיים, עשה רבות להגדיל את הפתיחות בארץ-ישראל למחקר התורני, לעיסוק ב"חכמת ישראל" ולמדע, ואף לחם את מלחמתה של השפה העברית בכל חום לבו. בדומה לאליעזר בן יהודה הנהיג בתוך ביתו, בקרב בני משפחתו, משטר של דיבור בעברית. יתר על כן הוא העז להתעלם מן העובדה שבן יהודה נחשב כופר, וחבר אליו להקמת חברת "שפה ברורה", ששמה לה למטרה להפיץ את הלשון העברית ולעשותה שמישה בחיי יומיום (32).
פעילותו הספרותית, שבה עסק בכתבי הקודש בכלים של מדע ומחקר, הייתה לצנינים בעיני הקנאים בירושלים ועוררה בקרבם מורת רוח. למרות התנגדותם פעל על פיצו לבו והוציא ספרים במתודולוגיה השל לימוד תורה שבכתב ותורה שבעל-פה.
הוא לקח חלק בפעילות מגוונת של חוגי משכילים בני "הישוב הישן" בירושלים שהשקפתם הייתה אורטודוקסית מודרנית.
ר' חיים גם המשיך את הידידות ששררה בין אביו לבין בן יהודה ועזר לו רבות בהקמת כמה מפעלים לתחיית השפה העברית כדוגמת המפעל "שפה ברורה" שהזכרנו, הקמת לשכת "בני ברית", ובית הספרים "מדרש אברבאנל" (ראשיתו של בית הספרים הלאומי). על רקע הפעילות הנרחבת הנ"ל, הוא הסתכסך קשות עם קנאי ירושלים, עד שאלו האחרונים החרימו אותו מספר פעמים.
גם אשתו של ר' חיים – חוה - עזרה רבות בייסוד מפעלים אלו, ומסופר שבימי מאסרו של בן יהודה בכלא התורכי, בשנת תרנ"ד (1894), דאגה לו לכל מחסורו.
בשנת תרנ"ו (1896) עזבו האחים לבית הירשנזון את ירושלים. יצחק נסע עם בנו, יהודה לייב, ללונדון לשם עבודה ב"בריטיש מוזיאום". מזלו של ר' יצחק לא שפר עליו, הוא לא הצליח לכלכל את עצמו עד כדי כך שכעבור שנה מבואו ללונדון, מת שם ברעב ממש.
ר' חיים נדד עם משפחתו לקהיר ומשם לטורקיה. בטורקיה שימש ר' חיים כמנהל בית הספר היהודי במקום. בתרס"ד (1904) הוזמן ר' חיים לכהן כציר בקונגרס הציוני ומשם עבר לעיר הובוקן שבניו-ג'רזי ארה"ב, שם כיהן עד מותו באלול תרצ"ה (1935) כרבם של מספר קהילות וכמו כן פרסם ספרים ומאמרים רבים בכל מקצועות ההלכה וההגות היהודית ציונית.
החצר עצמה דעכה כאמור מאז מותו של ר' יעקב מרדכי עד שבשנת תרס"ט כותב לונץ על החצר ב"לוח ירושלים": "גם עתה ילמדו בו מנין זקנים לעילוי נשמת החברים הנפטרים".
