העולה מכיכר השבת שבשכונת "גאולה", דרומה, לכוון רחוב ישעיהו, עובר בדרכו ליד קיר אבנים של בית דירות ארוך וישן, וזהו - הקיר המזרחי של שכונת - "בתי הורנשטיין". בהמשך הדרך, מגיעים לשער אבנים, מקומר ועתיק, והוא השער של השכונה - השוכנת לצד מערב.
בתי הורנשטיין היו מאז ומתמיד מפורסמים, בעיקר בגלל המרחץ והמקווה, הקיימים בהם, אותם בנה המייסד, זמן מה אחרי בניית בתי השכונה. המרחץ והמקווה שימשו - בכל השנים – גם את תושבי השכונות שמסביב, והן השכונות של "אנשי הישוב הישן" - "מאה שערים" "בתי ורשא" "בית ישראל" ועוד. מאז ומתמיד היתה מצוקת מים בירושלים. כך למשל כותב בזכרונותיו - אחד מילידי "מאה שערים" - שמואל שולזינגר - לבית הומינר – כי לא היה מספיק מים בשכונתם, וכדי להתרחץ, נאלצו בני המשפחה ללכת למרחץ של "בתי הורנשטיין", וזה לא היה רחוק משכונתם.
מענינת ומיוחדת היא ההיסטוריה של השכונה.
א. מדברי ר' פנחס גרייבסקי
חוקר ירושלים ר' פנחס גרייבסקי ב"ספר הישוב" שלו משנת תרצ"ט (1939) - כותב ומספר על השכונה את הדברים הבאים:
"כמו "כולל ורשה", כן גם אנשי כולל וואלין בירושלים, זכו בנדיב אחד מחסידי בויאן,
שהזיל זהב מכיסו והקים להם שכונה מיוחדה בת 30 דירות, ובית מדרש גדול עם "מקוה
מים"...."והרי היא מתנוססת ביפיה על יד שכונת "זכרון משה". שם האיש – דוב הכהן
הארנשטיין בר' נפתלי ז"ל, שנלב"ע ביום ח"י ניסן תרע"ח, לא עשיר גדול היה וכל כספו
השקיע בשכונה הזאת. המגרש של השכונה הזאת – 9000 אמות במחיר 6 פרנק האמה
נקנה ע"י הממונים ר' דוד פיינשטיין, ור' נחום יפה ז"ל. גם הבתים והחנויות נבנו
על ידם. רבה של השכונה: הרב שלום מלומד שליט"א."
שכונת "בתי הורנשטיין" שנוסדה בשנת תרס"ח – 1908 - שוכנת מזרחה לשכונת "אחוה" ודרומה ל"זכרון משה", והשכונות קרובות מאד אחת לשניה.
ב. ירושלים מחוץ לחומה
ובדומה לסגנונו של פנחס גרייבסקי, מוסר יצחק שפירא בספרו – "ירושלים מחוץ לחומה" – את הפרטים הנ"ל, והוא מוסיף גם דברים פיקנטיים על השכונה. וכה דבריו:
"מזרחית- דרומית ל"אחוה" נמצאת שכונת בתי הורנשטיין (בת גילה של "אחוה"),
שבנה הנדיב רבי דובער הכהן הורנשטיין ז"ל... והקדישו לתלמידי חכמים עניים
מכולל וואלין. מורכבת השכונה משתי חצרות, עליונה (על הגבעה) ותחתונה, שמדרגות
אבן מחברותן. בשתיהן כשלשים מעונות, לרבות בית כנסת, שבדיוטתו התחתונה נמצא
בית המרחץ. סגנון הבנינים אינו שונה משאר הבתים הציבוריים".
בהמשך המאמר מספר י. שפירא, כי בית הכנסת הגדול של בתי הורנשטיין, היה מקום מפלטה של הישיבה המפורסמת - "תורת חיים" - אחרי שהוגלתה בפרעות תרפ"ט-1929, ממקום משכנה הקבוע - ברובע "רחוב חברון" (הרובע המוסלמי) – ב"ירושלים שבין החומות".
ייאמר כי לתושביה הראשונים של שכ' אחווה וזכרון משה, היה בהם מגוון "משכילי", אך בבתי הורנשטיין, גרו לרוב – וביחוד כיום – תושבים מ"אנשי הישוב הישן" – חרדים.
ג. בניין בית הכנסת - המרחץ והמקווה בשכונה
כאן אציין – כי לפי המקורות שאביא להלן - מסתבר כי בניית השכונה, נמשכה לפחות כ– 4 שנים – דהיינו משנת תרס"ח ועד תרע"ב (1908 עד 1912). תחילה – מתרס"ח ועד תרס"א - נבנו בתי המגורים של השכונה, והם נבנו - כפי שכבר נרמז - בצורת של בתים משותפים ארוכים – כמו למשל - "בתי הונגרין", וזאת - כדי לחסוך בקרקע – וכדי שאפשר יהיה לבנות יותר דירות על השטח שנרכש.
בניין בית הכנסת הגדול שבשכונה, ובית המרחץ – שעד היום הם הבתים המרכזיים והבולטים בשכונה - נבנו רק בשנת תרע"ב- 1912. אך מעניין הדבר – כפי שנראה - אפילו בחו"ל כתבו העיתונים – באותם ימים - על הבנייה בבתי הורנשטיין.
העיתון "מוריה" – ירושלים
ראשית - העיתון הירושלמי "מוריה" – מיום ג' באב, תרע"א (1911) – מבשר ומפרט – בצורה מענינת על – "בית כנסת חדש – ומקווה" בירושלים – ואלה דבריו: –
"הנדיב הידוע הגביר ר' בריל הורנשטיין, אשר בנה פה שכונה קטנה בעד עניי כולל ווהלין, חינם,
הודיע לבאי-כחו פה, כי הוא יבנה בתוך השכונה גם בית כנסת יפה, וגם מקווה כשרה.
המקווה תהיה ערוכה בטעם אירפי... בתאים מיוחדים, ובחליפת המים מדי פעם בפעם...בימים
האלה נעשה החוזה עם אחד הקבלנים היהודים, וכבר התחילו בשבוע זה בעבודה. הוצאות
הבנין הזה תעלינה - לסך 36,000 פרנק".
וכאן אדגיש, כי אכן לפי מסמך – שאביא להלן – ידוע גם ידוע מי היה אותו קבלן. פרט זה גם מתקשר עם הנושא שציינתי – דהיינו כי בניית המבנים הציבוריים האמורים נעשו מאוחר יותר – בשנת תרע"ב – 1912.
העיתון - "הצפירה" - ורשא
וכאן ההפתעה – כ- 8 חדשים לאחר שהופיעה הכתבה ב"מוריה" - ביום ד' אדר תרע"ב – מבשר בפרטות ובהרחבה – כתבו הירושלמי – של העיתון הורשאי "הצפירה" שבפולין – ב"מכתב מירושלים" - על בנינים ציבוריים הנבנים כעת בירושלים, וביניהם על הבנייה ב"בתי הורנשטיין". וכאן יודגש כי הכתב מציין פרט חשוב, כי הבנייה ב,,בתי הורנשטיין" - נעשית בידיים עבריות. ואלה הדברים המענינים שבכתבה: -
"בתור בניין יהודי....הגון, ההולך ונבנה בימים האלה בירושלים ומעסיק ידים עבריות, יש
לחשוב דוקא את המקוה החדש והחדיש במינו ש"בבתי הורנשטיין". הבניין הזה נבנה
בהשתדלות של הר"ד פיינשטיין, אחד הסופרים בלשכת הקונסוליה האמריקנית בעירנו,
שהוא גם סוחר ועסקן ציבורי נכבד. וראוי הוא באמת הר"ד פיינשטיין לתהילה רבה בעד
מפעלו זה, כי כל.... שנהירין לו שבילי ירושלים... יודע עד כמה המקוות המצויים מכבר
לא רק שאינם באים לטהר... אלא עוד מטמאים את המובלים בהם, וגורמים מפאת
זוהמתם הנוראה לתוספת מחלות רבות על המחלות המתהלכות בארץ. הבניין יעלה
בחמישים אלף פרנקים, ובו יהיו מלבד תשמישי רחיצה הגונים בנוסח אירופי, גם מים
במידה מספקת – וזה העיקר – כדי שיוכלו להחליפם מעת לעת..."
ד. בתי הורנשטיין בספר - "תמול שלשום" - של ש"י עגנון
דברים אלה בעניין המקוואות, מזכירים לי דברים שכתב הסופר ש"י עגנון בספרו "תמול שלשום". ספר זה הוא אחד מספריו המרתקים של הסופר. מה שמייחד את הספר הוא - שהוא מעין מקור להכרת ההיסטוריה של הישוב העברי בירושלים ויפו – בתחילת המאה ה – 20 - עת שעלה הסופר ארצה, וביחוד הדברים אמורים לגבי ירושלים.
אחד מגיבורי "תמול שלשום" ספרו הוא כלב שהסופר קורא לו בשם "בלק". הסופר מתאר את ריצותיו וסיבוביו של הכלב בסימטאות ירושלים, וכאשר הכלב מגיע למקום מסויים, מתאפשר לו לסופר, לספר את אשר עם לבו - על השכונה או החצר - וזאת בטעם ובחינניות האופיניים לסופר עגנון.
עגנון ב"תמול שלשום" מזכיר מספר פעמים את "בתי הורנשטיין" וביחוד את המרחץ. באחת הפיסקאות הוא מספר על המרחץ. אך כאשר הוא מזכיר את "בתי הורנשטיין" ואת המקווה, הוא מכליל בשם רמז מסוים, המראה כי דעתו על סדרי הנקיון במקווה אינה "חיובית" לגמרי. וכה דבריו:
"ולאיזה מרחץ גמר בלבו לילך? למרחץ שבבתי "אורין שטיין", לפי שכל שכונה יש לה
כת של כלבים משלה, שאין מניחים לשום כלב שאינו משלהם ליכנס לתוך תחום שלהם, מה
שאין כן בבתי אורין שטיין, שעומדים בין שתי שכונות, בין זכרון משה לבתי ורשא, וחילקו
הכלבים ביניהם את השכונות, כת אחת נטלה שכונה זו וכת אחת שכונה זו והניחו את בתי
אורינשטיין בלא שלטון..." (עמ' 286).
במקום אחר בספר, מרבה ש"י עגנון לדבר על המרחצאות והמקוואות הקיימות בירושלים – בעיר ומחוצה לה - ומונה את החסרונות שמצא בכל אחת מהן, עד שהוא מגיע למרחץ של "חצר העגונה" ושם הוא כותב דברים בצורה מפורשת כדלקמן:
"שכל שטובל שם, יוצא מלוכלך.... כמטאטא של ערבי פסחים...ואף...המים שם, ספק אם הם מים..ומעשה...וחייבי טבילה נכנסו לטבול והוצרכו להביא..סכין כדי להסיר קרומיהם" (ע'285).
ה. הקבלן אלי כהן – בונה השכונה
ועתה לשאלה, מיהו הקבלן שבנה את "בתי הורנשטיין"? לצורך כך, מביא אני תעודה מענינת – כתובה בכתב יד – על נייר מכתבים של "כולל ווהלין" – כתובה בעברית וצרפתית, מתאריך כח' תמוז תרע"ב – 1912. בתעודה מאשר ה"כולל" כי הקבלן הא' אלי כהן ביצע את עבודות בניית הבתים... על הנחלה של הגביר ר' בער הארנשטיין. כן נאמר במכתב כי הקבלן עשה את עבודתו, על הצד היותר טוב...". על המסמך חתומים – האנשים שהוזכרו לעיל בדברי פ. גרייבסקי - והם ה"ה: - ר' דוד פיינשטיין ור' נחום יפה – הממונים שרכשו את הקרקע. מכאן נובע - שה' אלי כהן שימש כקבלן הבניה של "בתי הורנשטיין – וכן כי בשנת 1912 – הסתיימה עבודת הבנייה בשכונה – שכללה את הבנינים הציבוריים – בית הכנסת, המרחץ והמקווה. ר' אלי כהן, אדם מסודר היה. ומעניין הדבר – כי לפי המקורות הוא היה גם קבלן הבניין של שכונות נוספות – בירושלים שניבנו בתחילת המאה ה – 20 שהם: שכונות - "משכנות" "בתי נייטין" ועוד. ור' אלי כהן – היה מבקש תמיד - כי תינתן לו התעודה על גמר עבודתו. ואכן בין מסמכי שכונות אלה נמצאות תעודות דומות.
ו. תושבי "בתי הורנשטיין" בעבר וכיום
עתה מביא אני להלן, רשימה מאת משרדי "כולל ווהלין" בעיה"ק ירושלים..., המפרטת את שמות המשפחות שגרו ב"בתי הורנשיין" ומספר נפשותיהם. בכותרת המכתב מפורטים כל הערים בחו"ל הכלולים ב"כולל ווהלין".
אך ברשומה, לא רשום התאריך. לפי הערכתנו - מדובר - בסוף שנות ה – 30 ותחילת ה – 40 של המאה שחלפה. לפי הרשימה גרו בבתי הורנשטיין משפחות שכללו – 144 נפשות. בין המשפחות המוכרות מופיעים השמות: - חיים המבורגר, מ. לייב רובינשטיין, שמעון גלבשטיין, הרבנית בלזר, זלמן קורלנסקי ועוד.
ז. ביקור בחצרות "בתי הורנשטיין"
כדי להכיר יותר את העובדות ערכתי ביום ג' ניסן תשס"ד – 25.3.04 – ביקור בשכונת "בתי הורנשטיין". ואכן מאד הופתעתי, והתרגשתי, כי הדברים הזכירו לי את ימי נעורי, עת גרנו בשכ' "גאולה", הסמוכה. למדתי מהביקור דברים, שלא ידעתי עליהם לפני כן.
נכנסתי דרך שער השכונה, ברחוב ישעיהו. תשומת לבי הופנתה לעובדה שהאוכלסיה היא בעיקרה – חרדית. הילדים שיחקו בחצרות השכונה. השכונה נראית למעשה כמו גטו קטן - בתוככי ירושלים. הבנין הבולט בשכונה, הוא הבנין הציבורי - המסיבי – הבנוי 2 קומות במרכז השכונה, שבו נמצאים - בית הכנסת, בית המרחץ והמקווה. המרחץ הוא בקומתו הראשונה של הבית, ובית הכנסת נמצא בקומה השניה. הכניסה למרחץ היא מצד מערב של הבניין.
כפי המסתבר, היוזם ובונה השכונה – ר' דב הורנשטיין - בנה את דירות השכונה לא בבת אחת, אלא חלקים חלקים. מדי פעם הוא היה מוסיף דירות - כפי יכולתו.
השכונה מחולקת למעשה לשני אגפים. האגף הצפוני של השכונה הוא היותר גדול – ובו מספר דירות רב יותר. הדירות הם בבנין ארוך. חלק זה של השכונה, מגיע עד ישיבת "חיי עולם", שבשכונת "גאולה". באגף הצפוני, נמצאים המשרדים של "כולל ווהלין". השלט הגדול – של ה"כולל" מעטר את המשקוף מעל הבית (ראה צילום).
האגף השני של בתי הורנשטיין – הוא יותר קטן. חלק זה בנוי על הגבעה, דרומה לבניין המרכזי, וצופים על שכונת "זכרון משה".
לסיכום קירות הבתים של השכונה - הם למעשה - כמו חומה השומרת על תושביה ושלמותה של השכונה. כאמור - האוכלסיה הגרה בדירות היא – חרדית. אך האנשים הם בעיקרם "חסידי בויאן" – דהיינו אותה חסידות שאחז בה המייסד – ד. הורנשטיין.
אך בביקור היתה לי הפתעה. אחד מהתושבים, פנה אלי, כי ראה שאינני מקומי, וניחש שאני מתעניין בהיסטוריה של המקום. שם האיש הוא רוזנפלד. הוא פתח בשיחה אתי, וסיפר לי כמה וכמה דברים מענינים.
ח. סיפור פלאים על הנדיב והמייסד - הורנשטיין
ראשית שאלני אם יודע אני מדוע ה' הורנשטיין בנה את הבתים בירושלים, וכהשבתי בשלילה, אמר, כי בפיו סיפור מעניין על הנדיב.
מסתבר כי ה' הורנשיין היה יהודי נדיב עוד בעירו. מאבן זיכרון הקבוע בשכונה - שעליה נספר להלן – נובע כי ר' ד. הורנשטיין היה יליד ותושב העיירה רדימישל, שבאוקראינה. פעם בטיילו בעיר ניגש אליו יהודי מהעירה, וסיפר לו כי הוא עומד לפני חתונת בתו ואין לו שום כסף בכיסו כדי לעשות את החתונה. לא חשב הרבה – ה' הורנשטיין, ומיד הוציא מכיסו כסף ונתן לו די מספיק להוצאות החתונה. אך היהודי הוסיף ואמר לה' הורנשטיין – כי ודאי הוא שהוא מזמין אותו לחתונת הבת. הגיע יום החתונה, וה' הורנשטיין לא הגיע. דאג מאד בעל השמחה והלך עם מלווים לביתו של הורנשטיין. והנה הבית סגור. הם פרצו את הבית והנה להפתעתם - הם רואים כי ה' הורנשטיין ואשתו – נמצאים בסכנה. הוא ואשתו כבולים באזיקים בידיהם ורגליהם, ומעליהם עומדים שודדים הדורשים את כספם. והנה קרה נס...ומיד כשהשודדים ראו את הבאים, הם ברחו ועזבו את ה' הורנשטיין ורעיתו. באותו זמן הכריז ה' הורנשטיין – כי אם הוא יעבור בשלום - את האירוע הקשה – הוא נודר כי יבנה בתים - עבור עניים בירושלים - וכך היה.
וכך סיים ה' רוזנפלד את הסיפור... ואמר לי "..הנה זהו הסיפור שמאחורי בניין בתי הורנשטיין".
עלי להוסיף כי העיירה רדימישל, שוכנת בין הערים המפורסמות - ז'יטומיר וחרקוב שבאוקראינה.
כפי שנודע ה' הורנשטיין התעשר מאד בגלל מפעלים לייצור סוכר, שהוא הקים בעירו. התוצרת היתה מופצת ברחבי רוסיה.
ט. "אבן הזכרון" לר' דובער הארינשטיין
אך ה' רוזנפלד הפתיע אותי בפרט נוסף. הוא מסר לי כי קיימת ב"בתי הורנשטיין" "אבן זכרון" - להנצחת מעשיו של ר' דב הורנשטיין. דבר זה הפתיע אותי מאד – כי עד כה לא ידענו על קיומה של אבן כזאת. הוא מסר לי שה"אבן" קבועה על קיר הבניין המרכזי של השכונה - בצד מזרח. נגשתי למקום, וראיתי שהאבן היא גדולה מאד אבל הכתובת עליה השתחקה מאד - מרב שנים.
אך מכל מקום מביא אני את הדברים שפענחנו – מהכתוב.
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ בית תורה ותפילה
של הגביר הנדיב החסיד....
הר' דובער הארינשטיין הי"ו
בן הר"ר החסיד הי"ו נפתלי ז"ל מרדימישל
שבנה מהונו והקדיש ..... לעניים
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
מה שאפשר לסכם – עד כה - לגבי הכתובת שלפנינו, הוא - האבן נקבעה עוד בחיי הנדיב – כי רשום בה הבטוי - "הי"ו" - ליד שמו.
האיש היה מאד צנוע והסתפק בכתובת קצרה, ולא כמו שרגילים "המנציחים" שמאריכים בלשונם במקרים דומים ומוסיפים גם הרבה תארי כבוד.
ועד כאן - סיפור "בתי הורנשטיין" - שכונה מענינת - במרכזה של ירושלים. ואכן כדאי לפעמים לבקר במקום, ולהתרשם מהשכונה שהיא אינה מוכרת כל כך - בלבה של ירושלים.
