שבתי זכריה עו"ד
ימיה הראשונים של "לשכת ירושלים" – בבני ברית
הביוגרפיה של א. בן יהודה
הדברים על הימים הראשונים של "לשכת ירושלים" ליד "בני ברית" - מענינים מאד. מדובר על תקופה מלפני למעלה מ – 120 שנה, כשירושלים היתה עדיין עיר קטנה ובה חיו כ – 17 אלף תושבים יהודים.
לאחרונה יצא לאור ספר ביוגרפי, על חיי אליעזר בן יהודה - מחיה השפה העברית (2 כרכים). הספר נכתב על ידי - חוקר מכובד של א"י - בשם יוסף לנג - ויצא לאור בהוצאת "יד יצחק בן צבי", ירושלים. שם הספר הוא – "דבר עברית".
בספר מובאים פרטים מעניינים בענין הקמת "לשכת ירושלים" שליד "בני ברית", והמחקר וכתוב בצורה מרתקת.
א.בן יהודה היה ממיסדי "לשכת ירושלים", ופרק שלם בספר, מוקדשים לייסוד ה"לישכה", ומובאות בו נקודות מעניינות. מהספר ניתן ללמוד פרטים חשובים מההיסטוריה של ירושלים. בגלל חשיבות הנושא – מביא אני את עיקרי הדברים.
ייסוד "לשכת ירושלים"
בקיץ שנת תרמ"ז (1887) - לאחר שחנך – עבור בני ברית - לשכה בשם "מימון" במצרים, הגיע זיגמונד זימל – סגן נשיא מסדר "בני ברית" בברלין – לביקור בירושלים. בעת ביקורו הוא ניפגש עם אחדים ממשכילי ירושלים, ושכנע אותם לכונן לשכה של בני ברית בעיר. הוא הבטיח להם גם תמיכה כספית. בארץ לא היתה עדיין שום לשכה לאירגון בני ברית. ואכן, כמנין אנשים ממשכילי העיר, התכנסו בביתו של זאב הרצברג - מנהיג החבורה - ביום ט"ז בסיוון תרמ"ח - 26.5.1888 – ובאותו יום החליטו על הקמת הלשכה.
מציאת 10 חברים שיתאחדו מסביב למסגרת זו לוותה במעט קשיים. ההחלטה היתה על עשרה - שכן עשרה נחשבים במסורת היהודית - "מניין". איש החינוך והסופר – ישעיהו פרס - קורא לעשרת המייסדים: "מנין אנשים נושאי חזון הגאולה מהבערות והעזובה". בן יהודה מונה להיות המזכיר של הלשכה.
הפרוטוקול הראשון של הלשכה
מהפרוטוקול הראשון של הלשכה – שנכתב בכתב ידו של בן יהודה – עולה ש – 10 המייסדים - הסכימו ביניהם, שערך "האחדות" יהיה הערך המכונן והמשותף לכול.
וכאן מביא אני קטע מהפרוטוקול של אותה ישיבה, שנכתב ע"י אליעזר בן יהודה. הפרוטוקול מובא גם ב"ספר היובל" החשוב, שהוצא לאור על ידי "לשכת ירושלים" בשנת 1989, במלאות 100 שנה לקיום הלשכה, ונערך על ידי סופר החסידות ד"ר יצחק אלפסי – מותיקי ארגון "בני ברית" ומבכיריו. להלן דבר הפרוטוקול.
"זכרון דברים א" – לישיבה הראשונה לאחי הלשכה ירושלים של אגודת בני ברית בירושלים...ביום ט"ז סיוון א' ותתי"ט לחורבן.
להישיבה הראשונה הזאת באו האחים:
ד"ר הרצברג,
ר' חיים הירשנזון (אחד מגדולי התורה והחכמה בירושלים)
אדוניהו כהן
אברהם משה לונץ (חוקר א"י המפורסם)
עוזר ד. ליפשיץ
יוסף מיוחס (גיס של ד. ילין)
ישראל דב פרומקין (עורך העיתון הירושלמי - "החבצלת")
שטרן
וכאמור א. בן יהודה.
ויפתח האח ד"ר הרצברג את הישיבה בדברים אחדים על גודל ערך האחדות וביחוד לנו היהודים... בארץ ישראל... הלישכה הזאת לאגודה הגדולה, בני ברית תתן מקום לכולנו
להתאחד לטובת הכלל, ועל כן עלינו לוותר על התרעומות הקטנות שיש אולי בין איש לאחיו בקרבנו.......ויחלו בבחירת הפקידים להלשכה..."
היסודות ההומניטריים
מצע המסדר התבסס על יסודות הומאניטריים ומשכיליים, שהיו מקובלים בלשכות "בני ברית" בעולם. הודגש כי המטרה של הלישכה היא.. "להיות לברכה ליהודים ולאנושות". לאלה נוספו גם יסודות לאומיים, תוך מגמה ברורה - "לאחד את בני ישראל לעבוד יחד עבודת הקודש... לפתח את התבונה והמידות הטובות אשר לעמנו, לרומם רוח העם ולהגן עליו... לדאוג לקיומו לאהבה את העם, ואת ארץ המולדת ולהגדיל... את החכמה ומלאכת המחשבת".
תקופת ניצני התפתחות "הישוב החדש"
ההיסטוריונים - כותבי תולדות תקופה זו, מספרים כי היתה זו תקופת ניצני התפתחות של הישוב היהודי – של החיים, ושל ההשכלה בירושלים. מאידך כותבים הם גם על השלטון בלי מצרים של עסקני ה"כוללים" השונים – אנשי הישוב הישן. ירושלים בימים ההם התקיימה כולה על כספי ה"חלוקה" (תמיכות) ועדיין לא היה בה חידוש והתחדשות. הקנאות פרחה, ומצד הקנאים היתה התנגדות לכל פעולה של התקדמות בחיי החינוך, התרבות והכלכלה.
כמתואר לעיל, בשנת תרמ"ח (1888) - אזרו כח, מספר חלוצים מתוך הישוב הישן בירושלים, והחליטו להתאחד סביב מסגרת של פעילות יוצרת – שהתבטא - בייסוד "לשכת ירושלים" שליד "בני ברית". בצדק כתבו אז כמה מגדולי ההיסטוריונים - כי לשכת ירושלים היתה - למרכז הפעולה של גרעין "הישוב החדש".
שפת הדיונים בלשכה
אחד מסלעי המחלוקת הראשונים בין חברי הלשכה היה השימוש בעברית כלשון דיבור. ניסיונם של ד.ילין, מיוחס, הירשנזון וא. בן יהודה לכפות את העברית כשפת דיבור מחייבת בדיוני הלשכה נדחה, אך הוסכם שהלשון הרשמית שלה היא עברית, "אבל הרשות לכל איש לדבר בלשון שיותר נקל לו."
נשיא הלשכה הראשון שנבחר – זאב הרצברג – ניהל את הדיונים בשפה הגרמנית, וגם התקנות נכתבו בלשון זו, ורק כעבור חודשים אחדים תורגמו לעברית עבור החברים הספרדים, "...כי בארץ הקדם בין הספרדים תהיה לשון עברית - העיקר". דרישתם של א. בן יהודה וחבריו להשליט את הדיבור העברי לא רפתה.
הקמת בית ספר
ההחלטה הראשונה שקיבלה הלשכה - מיד עם כינונה - הייתה הקמת בית ספר ערב לשפות, שילמדו בו ילדים נזקקים מבתים עניים. אלא שבתוך זמן קצר הוברר, כי אל בית הספר הזה הגיעו רק בני עשירי העדה הספרדית, ולא אלה שלמענם נועד.
א.בן יהודה היה בין אלה שהטילו ספק בתועלת בית ספר, והצטרף להחלטה להעבירו לבניין בית הספר המפורסם - "למל" – ששכן סמוך לאזור המגורים של המשפחות הנזקקות. הוא גם תבע שבית הספר לא יצמצם את ייעודו להוראת מקצועות מעשיים בלבד- בעיקר שפות - אלא ישמש מוקד להקניית תכנים עיוניים וערכים יהודיים הנגזרים מלימוד תולדות "עם ישראל" ומורשתו התרבותית. הוא היה גם נאה מקיים, וקיבל עליו ללמד בהתנדבות את תולדות עם ישראל בבית ספר ערב למבוגרים שנקרא - "ירושלם".
רבים מיהודי ירושלים נהרו אל בית הספר - שפתח את שעריו בחודש חשון תר"ן – 1890, כדי ללמוד בו בעיקר שפות, אך כעבור זמן מה - כתוצאה מתחרות עם בית הספר לשפות של ה"מיסיון" - הוא התרוקן מתלמידיו. תרמה לכך כאמור, תגובתם הנזעמת של קנאי העיר, שהפעילו סנקציות נגד המעורבים בהקמתו. דוד בוימגרטן – שהיה גר בעיר העתיקה - סופרו של עיתון "המגיד" - שיצא לאור בפולין – שדיווח בעיתונו על כינונו של בית הספר, נענש על כך.. והגיע כמעט עד פת לחם. קנאי "כולל אונגרין" – שהוא היה חבר בו – סירבו לחתום למענו, על שטר חוב לחברה - "למען ציון" - שתשיב לו את רוחו.. ואת לחמו.
נחישותה של חבורת המשכילים, וביניהם חברי "לשכת ירושלים" של "בני ברית" – שלא להיכנע לאיומים ולהשליט את ההשכלה בעיר בכל מחיר, הגבירה את העוינות בירושלים והעמיקה את הקיטוב בין הישוב הישן לחדש.
מפעולות הלישכה
הישיבה השניה של הלישכה התקיימה מספר ימים לאחר מכן - בכ"ד סיון תרמ"ח – 1888... ואף על פי שא. בן יהודה לא השתתף בה - "בסיבת חולי", הריהו חתום גם על זכרון הדברים השני. בישיבה זו הוחלט לצרף עוד שבעה חברים חדשים. אך באותו ישיבה הוחלט על שם הלישכה – והיא - "לשכת ירושלים".
הפרוטוקול מסתיים בדברים הנלבבים הבאים:
"מברך הנשיא את האחים בדברים היוצאים מן הלב ויביע תקוותו כי כל בני הלשכה כאחים אמיתיים, ישתדלו באחוה ואחדות, להשיג את התכלית הנעלה אשר לאגודה"
וכאן בסיום הדברים - אציין, כי ישעיהו פרס - איש החינוך וחוקר א"י - ומראשוני "לשכת ירושלים" – כותב בספרו המרתק - "מאה שנה בירושלים" – "...כי הלשכה נלחמה גם בגזרות הממשלה התורכית נגד עליה יהודים לא"י, וכן נגד האיסור של רכישת קרקעות מצד יהודים"
זוהי האוירה ששלטה בישוב היהודי בירושלים בימים ההם, ואלה מקצת מהאירועים של התקופה – של סוף שנות קיום הממשל התורכי בארץ – וערב הקמתה של "התנועה הציונית הגדולה" – ש"לשכת ירושלים" - היתה מעורבת גם בפעילותה – ולימים הלשכה גם לקחה חלק בבנינה של ירושלים.
ירושלים טבת תשס"ט
