|
מאבק עתיק על כותל עתיק
משך מאות בשנים התנהל מאבק על הכותל–המערבי, השריד היחיד מבית–מקדשנו, שם מרגיש כל יהודי רגש קדוש ומרומם מאוד. על מנת לטשטש את הקשר בין עם–ישראל למקום הכותל, ניסו רבים במהלך ההיסטוריה לחומסו מידינו, על ידי מעשי התגרות והתנכלויות, איומי רצח וסחיטה, או להשכיחו מליבנו על ידי ביזוי המקום וכיסויו בשפיכת אשפתות. עם זאת, השתדלו היהודים בכל הדורות, לעיתים תוך סכנת נפשות, להמשיך ולעלות אל שריד המקדש ולשאת בו תפילה, לבקש על גאולת העם העברי, על חזרת האומה לארצה.
והנה הופיעה 'הצהרת–בלפור' שקראה לייסוּד "בית־לאומי לעם היהודי בארץ–ישראל... ולבנות, על–ידי חינוך, חקלאות ותעשייה, מרכז אמיתי של תרבות לאומית ומוקד של חיים לאומיים...". הצהרה זו הביאה את מדינות ההסכמה ב'ועידת סן–רמו' למסור את המנדט על ארץ–ישראל לידי בריטניה הגדולה עד אשר תוביל לכינון משטר עצמאי לעם–ישראל בארץ–ישראל.
אולם, עד מהרה, החלה ממשלת אנגליה להיכנע לתביעות הקיצוניות של הערבים אשר נקטו בצעדים אלימים כדי להצר את התפתחות היישוב העברי בארץ–ישראל, כאשר בראש המאבק עמדה התסיסה סביב הכותל־המערבי.
הרב קוק והמאבק על הכותל
למאבק העיקש והמורכב, אשר שיאו היה בשנים תרפ"ט-תר"צ (1929), נרתם הרב הראשי רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ועמד בו כצור איתן וכחומה בצורה על משמרת כבוד הכותל–המערבי וכבודה של האומה.
הרב קוק אשר השכיל לנהוג בכבוד כלפי השלטון וביחסי שלום עם התושבים הערבים, לא נמנע עם זאת לשאת את דבריו בגאון באסיפות מחאה שונות, ולעמוד בתקיפות על עקרונות העם היהודי - "מוכרחים אנו לפנות לכל המקומות הרשמיים היותר גבוהים ובעלי ההשפעה היותר אדירים בכל העולם... אם למרות כל אוצרות השנאה שנתכה עלינו מדורות רבים ששטפונו כמבול בכל העולם... הננו חיים וקיימים כיום הזה... ובזה לא יצא המקום הקדוש הזה מרשותנו מעולם, והרי אנו צריכים להיות שולטים עליו כמו שהיינו שולטים על כל הארץ ועל כל המקום הקדוש מקום בית מקדשנו בזמן חסנינו ותפארת גדולתנו. ואת האמת הזאת אנחנו חייבים לדרוש שתבליט האנושיות התרבותית כולה ובריטניא הגדולה ביחוד, ולקיים אותה להלכה ולמעשה... נהיה עתה נכונים למפעל זה בכל עז, בכל טהרת הקודש שבנשמתנו, בכל שלהבת האמונה שבלבנו ובכל המרץ של כל כחותינו היחידיים והציבוריים - ואז יש תקוה גדולה וקרובה מאוד שנבא למגמתנו הגדולה והקדושה שתהיה למופת לכל עמי התבל כי אמנם הולכת וקרובה היא הישועה האנושית לבא מהעם העתיק ומהארץ העתיקה על כל אפסי ארץ".
בכל פעילותו הציבורית של הרב, לא הצליח שום לחץ מצד כנופיות הטרור הערבי או מצד אומות העולם, להזיזו ממקומו. בזמנים קשים ידע הרב 'לרדת אל העם' ולרוממו, ואת קבוצות הנוער הפטריוטי אשר העז לקיים הפגנות מחאה ולהניף את הדגל הלאומי עודד באומרו: "אשריכם, שזכיתם אחרי אלפיים שנות גלות, להניף דגל ישראל ליד הכותל־המערבי, והרמתם כבוד ישראל ותקותו בגאון!". בימי פרעות תרפ"ט האיומות ביטל הרב את כל חשבונותיו האישיים "כי סוף־סוף עניני הכלל קודמים לכל", נשא על גבו, כמעט לבדו, את הטיפול באלפי הנפגעים, והשיב את רוח העם בעמידתו האיתנה כלפי השלטונות, ובדברי התנחומים המרוממים.
כאשר נחקר הרב בפני הועדה הבריטית אשר נועדה להכריע בשאלת הבעלות על הכותל–המערבי, עמד כצוק איתן, אמר את דבריו בלי מורא, והודיע לעיני כל העולם: "כל מה שיש לי להגיד צריך להשמע בפומבי, כמאמר החכם: 'האמת אינה פחדנית ואינה ביישנית'".
עמידה ואמונה בצדקת דרכנו
עדותו של הרב והופעתו בפני הועדה הרשימו מאוד את הציבור.
במהלך עבודתה של ועדת–החקירה קיבל הרב מכתב איומים מ'אגודת אל–אקצא', בו הבטיחו לגרש את היהודים מהכותל וכי "הם נשבעים בשם אללה שיוציאו זאת לפועל ומסירים מעל עצמם אחריות לתוצאות שיכולות להיות מזה...".
אך הרב מעמדתו לא זז, ובדבריו לחוקרים הבריטיים הדגיש בין השאר כי: "צו הוא לעולמים, כי עם ישראל יהיה קשור תמיד עם הארץ הקדושה הזאת. חובתנו היא להתאמץ, עד כמה שהדבר ביכלתנו, לבנות את הריסותיה ולחונן את עפרה של הארץ הקדושה הזאת, וּלְיַשֵּׁב את שממותיה בצדק וביושר. חובתנו היא לעזור לארץ הקדושה הזאת, אשר ממנה יצאה האמת למין האנושי כולו, למען תהיה שוב למרכז של תרבות ולמקור של תפארת. עלינו לעשות, בכל הזדמנות, כל מה שנוכל להגשים את הדבר הזה, לכבוד לנו ולברכה לשכנינו".
והסביר בניחותא כי "על פי ההלכה היהודית כשמישהו בא וגזל קרקע של אחר, והנגזל מחה, והמשיך למחות - אין הבעלות של הנגזל פוקעת לעולם. ובטוחים אנו כי יבוא יום ועמי העולם יכירו בצדקתנו, ולא ימנעו מאתנו לשוב לארצנו (והכותל־המערבי בתוכה) ולבעלותנו עליה ובתוכה, שנמסרה לנו מאדון כל הארץ".
עדות הרב תשאר 'זכרון מזהיר לדורות'
גם הועדה הבריטית התרגשה מאוד מדבריו האמיצים של הרב, ונתמלאה אליו בהערכה.
בעתונות בארץ ובעולם שיבחו את הופעתו של הרב אשר "בא להעיד בגלוי ולסתור את כל העלילות ודברי הכזב אשר העלילו עלינו צרינו. יישר חיליה ויהי ד' עמו בעבודתו להרמת קרן תורתנו, עמנו וארצנו...", "עם הופעת ראש הרבנים הוקל קצת על הלב, כעין אבן נגולה. השמים שהיו מעוננים מאוד בירושלים, כאילו החלו מתבהרים ביום הזה... הוא הגביה את הרמה, הוא הזקיף את הקומה, הוא נתן כבוד לתורה ולאומה". וכן - "הרעיונות הנעלים שנאמרו בעוז מפי רב גאון שמשו הגנה נהדרה על כבוד התורה וכבוד ישראל, והם ישארו זכרון מזהיר לדורות".
כשהודיע יושב–ראש הוַעדה את המלצתו כי חבר–הלאומים ידון בשאלה 'למי הבעלות על הכותל?', השיבו הרב: "מה פירוש שהועדה תחליט למי הבעלות על הכותל? וכי הועדה או חבר־הלאומים הם הבעלים על הכותל?! ממי קבלתם רשות לקבוע של מי היא הבעלות על הכותל? כל העולם הוא בבעלות הקב"ה בורא העולם, והקב"ה מסר לעם ישראל את הבעלות על כל ארץ־ישראל וממילא גם על הכותל־המערבי... שום כוח בעולם, לא חבר־הלאומים ולא הועדה הזאת, יכולים להפקיע זכותנו האלוקית הזאת...", וסיים בפנייתו לועדה: "תשקלו היטב מה שהיושב־ראש הודיע בשמכם, שאתם רוצים למרוד בהשם!".
עמידה בפני לחצים
בזמן פעילותה של ועדת חבר–הלאומים, הופעלו לחצים גדולים על נציגי היהדות מבית ומחוץ, וכן עלה לשיאו מסע ההסתה שעל גבי העתונות הערבית.
בנאום המסכם של הצד היהודי החליטו עסקני ומשפטני הועד–הלאומי לוותר על הבעלות ולדרוש את זכות התפילה במקום בלבד. כך הצהיר נציג היהודים בפני הועדה במפורש: "אין לנו שום כוונה לדחוק רגלי אחרים, על–ידי תביעת בעלות על רחבת הכותל עצמה, אף על–פי שהוא שריד בית–מקדשנו... אבקש את הועדה לקבל את ההצהרה הזאת כמכרעת בשאלת הבעלות על הכותל".
אמנם המוסלמים גם זאת לא קיבלו, ונציגם הכריז בנאומו כי: "התנועה הציונית בשאיפותיה מביאה בכנפיה את שנאת המוסלמים ליהודים, וסופה לבא לידי גילוי בצורה יותר אכזרית מהאנטישמיות באירופה...".
בנאום הנעילה הודיע היושב–ראש את עמדתו כי: "רצוי הסכם הדדי על פני פסק–דין, ברצונם הטוב של שני הצדדים, כלומר - היהודים יכירו בבעלותם של הערבים על הכותל–המערבי, והערבים מצידם יכירו בזכות גישתם של היהודים לכותל".
לצורך אישור 'ההסכם ההדדי' עם הערבים, אשר נתמך על ידי רבים ממנהיגי היהודים באותו הזמן, דרשה הממשלה גם את הסכמת הרבנים הראשיים, הואיל והנושא הוא בתחום הדתי.
הלחץ והאימה מפני העלול להתרחש לחיי היישוב היהודי היה עצום, ועל–כן נשלחו משלחות מטעם הועד–הלאומי כדי לשכנע את הרבנים לצרף חתימתם. המשלחות התאמצו להסביר להם כי מחמת דחיפות הנושא עליהם להחליט מיד פן יאחרו את המועד. הטענה העיקרית היתה כי: "יש כאן ענין של פיקוח–נפש והמדיניות הבריטית מחייבת את חתימת הרב על ההסכם, ובזה תלוי שלום הישוב, ואם לא יחתום - מאיים ה'מופתי' הערבי שיהיו פוגרומים, ויש כאן סכנת־נפשות... ורק על–ידי ויתור מפורש ניתן יהיה להרגיע את הערבים, ואז יהיה שלום על ישראל".
הרב קוק הזדעזע בשמעו הצעה זו, והודיע מפורשות לנציגי היישוב ולחברי ההנהלה הציונית שאינו מקבל דעתם ושהוא יעמוד על זכותנו לבעלות. "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי! אין לנו שום זכות לכך!", אמר, ועמד על כך שאסור לנו להודות שהבעלות שלנו על הכותל פוקעת, או שאנו מוותרים עליה, "והואיל והדבר תלוי בי ובחתימתי, איך אני יכול לוותר על מתנת הקב"ה לעם ישראל?".
והוסיף הרב להסביר להם, ש"גם מבחינה מעשית - אין בזה כל חשבון. לא הוויתור מצדנו יציל את המצב".
הרב היה מלא צער ודאגה מהענין אשר אף עלה לו בבריאות, אך הוא מעמדתו לא זז. במברק גלוי דחוף ליושב־ראש הועד־הלאומי כתב: "הנני מוצא לי לחובה להביע לכבודו את שבר לבבי ולב כל ישראל... בדבר הכניסה למשא ומתן עם הממשלה [-הבריטית] בפשרות בעסקי הכותל, אחרי שהיא הציעה לנו הצעה מעליבה עד היסוד. ואני דורש שנקבע פעם [אחת] את עמדת כבודנו שבדבר נשגב וקדוש כזה... אין אנו יכולים להכנס עוד במשא ומתן של פשרות...".
ואכן דבריו ועמידתו האיתנה של הרב קוק פעלו ולבסוף קִבלו גם נציגי כל מוסדות היישוב את דעתו.
הוראה לדורות
בשנים הבאות המשיך הרב בעמידתו הנחרצת בכל ענייני הכותל, בדרישת אבטחת המקום על־ידי השלטון הבריטי כנאות, ובתמיכתו בתוקעי השופר בתפילת הנעילה ביום הכיפורים בכל שנה.
לאחר פטירתו, המשיך בנו של הרב, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בדרכו של אביו, אשר ראה בה הלכה לדורות, והוראת דרך בכל מצבי הלחצים שעוד יעמדו בפנינו במהלך גאולתנו בנוגע לכל המאבק על אחיזתנו בארץ–ישראל. תמיד היה מלמד כי כל דרך חיינו, חיי עם ישראל, נקבעת במה שנהיה מה שאנחנו באמת לפי הערך הנצחי האלוקי שלנו, ומתוך הודאה מלאה על ערכנו וקדושתנו, ולא בויתור על ערכים של תורתנו או של ארצנו.
כל זאת, ועוד, מובא בספר 'כותלנו' (בהוצאת חוסן ישועות)
באופן מפורט, מדעי ומעמיק, על–פי מאות מסמכים נדירים ומרתקים.
|
 |
